Mishpacha / Jerusalem Magazine / Pesach 2016

mishpacja

יש אבנים לבבות

תל”ם, מרכז שכולו לב

תמר הדר

בית אבן ירושלמי. המנהלת יושבת בחדר, מול תלמידה שמגיעה לראיון קבלה לסמינר.

מגיעה לראיון כמו שמגיעים לראיון, אחרי כוויות עמוקות במקומות אחרים. אחרי שאמרו לה “לא!” נחרץ, או, ואולי גרוע מכך, התעלמו לחלוטין. מגיעה לראיון אחרי שיצאה מהתיבה, ומאז לא מצאה מנוח לרגלה. היא רק רוצה מקום שיקבל אותה מהמבול ששוצף בפנים ובחוץ. היא רק רוצה קצת שקט, כדי לחזור לעצמה. מישהו שיראה. שיקבל, תרתי משמע. ככה מגיעה לראיון. חיוורת. מבוהלת. עמוסת נסיונות צורבים  עד מחנק ואימה. תקווה ופחד משמשים בערבוביה. היא מגיעה ושותקת.

והמנהלת מבחינה בכל אלו, ובעיקר במה שמתחת לכל אלו. המנהלת רואה אותה, את הצער בקצה העין, את הייאוש ואת התקווה, רואה אותה.  היא ראויה.

המנהלת שומעת את כל מה שלא מצליח להיות נאמר. את שעות הבכי או הצחוק ששימש כסוי לבכי. את הצעקות שנצעקו ואת המלים שהקטינו והקניטו. שומעת אותה. והיא משמעותית.

שקט בראיון הזה. הנערה לא מצליחה לדבר. הגושים עומדים לה בגרון. חוסמים אותה.

“התקבלת” מחייכת אליה המנהלת. “פשוט התקבלת, עכשיו את מסוגלת לספר לי את הסיפור שלך?”

ואם תרצו, זהו הסיפור כולו. סיפורו של מרכז תל”ם שבורא, כמעט יש מאין את התנאי הראשון לצמיחה: קבלה. מילת קסם המאפשרת להיות, לבקוע, לצאת מחדש, ולחרות.

הרב בניהו דביר, מנהל מרכז “תל”ם”, האיש שמאחורי המקום, מקום – כפשוטו, מספר:

“תל”ם היא מילת ראשי התיבות של תמיכה ולווי מקצועי. המוטו העיקרי שלנו הוא לתת מענה משמעותי, הוליסטי וכוללני לנערות מהגזר החרדי שלא מצאו את מקומן במסגרות רגילות, והן חוות מורכבויות מצד הבית והקהילה. הרעיון הוא שכאשר יש על החמור מטען כבד מידי, הוא קורס. המטרה שלנו היא ליטול ממנו את המשא, ואולי – לשאת יחד איתו, טרם יקרוס, כדי שיוכל להמשיך בדרך”.

בדרך העולה, יש לציין.

“המרכזים כולם בירושלים”, מספר הרב דביר, שהוא עצמו איש ירושלים “שהיא המטרופולין והאבן השואבת לבנות הן מירושלים עצמה, והן מעיירות הספר – טלז סטון, בית שמש, קרית ספר וכדומה, והן מרחבי הארץ. ירושלים היא העיר המרכזית שבנות מגיעות אליה כדי ללמוד, ואם חלילה לא ללמוד, אז להסתובב ולבלות, ואנחנו מנסים לתת כאן את המענה שימנע את הצורך בעינויים שהשוטטות עלולה לספק.

כדי להענות לצרכים הכוללניים, הקמנו מרכזים שונים ברחבי ירושלים, כשהצוות בשטח  – מורכב מנשים בלבד”.

השביל, המסגרת, הצעקה

לשמוע את המנהלת, גברת מורן נוימרק, זה לשמוע את האמת הכואבת והכל כך מורכבת, את הצעקה השותקת. הנאלמת ולא נעלמת. “בית יעקב היא מסגרת שחייבת לעשות הכל כדי לשמור מהשפעות ומרוחות זרות, וזו התמודדות של המסגרת, שכן אי אפשר לתת לבנות להביא תכנים מבחוץ, בניגוד לערכים אותה המסגרת מנחילה”. היא מסכימה ומחזקת את מה שכולנו יודעים. אבל, וכאן מגיע ה”אבל” הגדול ואולי גם האֶבֶל, “מצד שני  – כאשר בת נחשפת לתכנים אחרים, יש לכך סיבות, כואבות, על פי רוב. זה איתות מצוקה שהיא מביאה איתה. אלא שלמערכת אין אפשרות להתמודד עם המצוקה. זו לא אשמה של המערכת, אך גם לא של הבת! והמטרה היא להבין שהבת זקוקה לעזרה, והשאלה איך עושים זאת במקסימום רגישות, כבוד והעצמה. כאשר סמינר מגבש מדיניות ברורה, הוא מצמצם את הסיכון לפגיעה עמוקה, מה שאין כן כששולחים אותה ל”השעיה” בלי שהיא יודעת עד מתי, מנדים או מתרחקים, נוצרות פגיעות, והן רחבות שטח ועמוקות טווח. פצע על הפצע השותת דם ממילא. אנחנו היינו רוצים לגבש תוכנית עבודה שתתחיל עם סימני המצוקה הראשונים, ולפרש אותם כמצוקה ולא כעזות מצח, חוצפה ופריקת עול, להחליף את המשקפיים של אותה ראייה פנימית של הבת ולהכין תוכנית התמודדות לכך.

“כל בת רוצה למצא את עצמה בתוך מסגרת שמתאימה לה באמת, ולא להיות רק במקום ה”נוצץ” עבורה.” מורן היא אישה אמיתית, והדיוק בדבריה משליך הלאה את התדמיות הריקות. “ללמוד במקום שהוא שלה, ללא פחד ותחושת אשמה, וסוד אפל שהיא חייבת להסתיר, אבל כדי להגיע למסגרת כזו, חייבים לדעת איך להתייחס. איך להעביר.

“הניסיון והקושי גדולים באמת, שכן אנחנו רוצים ומחויבים להיות חברה שמורה. ומצד שני – קורים גם דברים לא פשוטים בתוך מסגרת, ובנות נחשפות אליהם בעל כורחן, השאלה היא איך אנחנו, כקהילה, מתמודדים עם זה בלי להיפגע וגם בלי לפגוע. ההתמודדות היא לא פשוטה ועדינה מאין כמותה, צריך למצא את הדרך להוליך בצורה בריאה, מחלימה ומעצימה ולא, חלילה וכואב כל כך,  לתת בעיטה ולשכוח”.

ובתל”ם יודעים. יש דרך. אם רק נרצה למצא אותה.

הכאב של מורן גלוי, אבל נראה שהוא סופן בחובו הרבה יותר ממה שהיא מגלה.

“הגיעה אלינו נערה יקרה, לא מגוייסת כלל ללמידה, לא מתפקדת. עם הפרעות קשב וריכוז ניכרות ולקות למידה לא מאובחנת. התחלנו לעבוד איתה, בעבודה כוללנית ומקיפה. תוך כדי כך, עודדנו אותה, כמו את כולן,  לפתוח ולספר את סיפור חייה. והנערה סיפרה סיפור קשה כל כך שהיא נושאת בתוכה מילדות, קשה ומטריף כל בדל של דעת. מרגע שהיא התחילה לדבר, הבנו כולנו כמה היא לא הייתה פנויה ללמידה, כמה הטראומה המורכבת שחוותה, איבדה לה את הפניות הריגשית לדברים כמו לאלגברה או אזרחות. כשיכלה לדבר, להוציא את הסוד הנורא ולקבל בו הכרה, התחילה התמודדות והתקדמות אמיתית תוך כדי עזרה ממגוון בחינות.

“הרבה פעמים נערות מספרות “עד כיתה ד’ הייתי תלמידה מצטיינת” ואיש אינו נמצא שם כדי לשאול את השאלה, ומה קרה שם? ואיש לא פנוי לשמוע מה קרה, להיות שם, כשכואב, ולנסות להביא מזור.

“רק כשיש שיח כנה אפשר לדעת מה המצב באמת ואיך ניתן לעזור”. מזכירה מורן “אבל שיח כנה אינו נבנה על רקע ריק. הוא מחייב קשר של אמון הדדי ו’ברית’ עמוקה. שמענו על הרבה בנות ששיתפו והרגישו שזה פעל לרעתן. כל כך עצוב שאנחנו רוצים שהן תאמרנה את האמת, אבל לא תמיד מסוגלים להתמודד עם האמת הזו… המפתח הוא לנסות לצאת ממקום של האשמה וכעס שמביא לידי טעות. המפתח הוא לבוא ממקום של כבוד והבנה, יש כאן בת שמתמודדת  עם קושי שהוא לעיתים נוראי, גם אם קשה לנו להודות בכך ולראות אותו, כדמויות סמכות אנחנו מוכרחים להיות אמיתיים וכנים עם עצמנו ולהבין שאלו נשמות יקרות מאד, ומי יודע איך אנחנו היינו מתמודדים מול קושי שכזה… לראות, שביחס לקושי  היא גיבורה, גם אם נחליט שלא מתאים שהיא תמשיך במסגרת! היא ראויה להערכה, לכבוד ולאמון מצדנו”.

מעטפת הוליסטית

“המיוחד במרכז תל”ם הוא המעטפת” מסביר הרב יוסי קרישבסקי, חבר ההנהלה. “מעטפת לכל סוגי הצרכים, לכל רמות הנפגעים, ובכל העיר. יש מי שיתאים לה בית הספר שברוממה, ויש מי שיתאים לה זה שבמקור ברוך, ובמרכז העיר – בכלל, קיימת האבן השואבת. בנות” הוא מסביר “הן נפגעות שקטות, בדרך כלל. את פגיעותיהן וכאבן הן מפנות כלפי עצמן, לכעס עצמי שגורר תחושות דיכאון ולחידלון פנימי. הן לא מחצינות את זעקתן כמו הבנים ולכן הפגיעה עמוקה הרבה יותר. הגיעה אלינו ילדה, מנומסת  ועדינת הליכות, שמספרת שכבר ארבעה חודשים היא לא נמצאת בשום מסגרת לימודית, ובנתק מוחלט מההורים שממאנים לדבר איתה, בית הספר לא דווח, ההורים לא מוכנים ליצור קשר, הכל מנותק שם באוויר, מה היה קורה לכזו נערה? מה היא תעשה? היא מסתובבת במרכז העיר, מחפשת מקום שיתן לה מדרך רגל, אוכל שתיה, עדיף חמה.  במדרשה שלנו במרכז העיר היא מוצאת את זה, ועוד הרבה יותר מזה, יש גם מי ששומע, מכיל, מקשיב ומנתב. אני רק חושב מה היה קורה אילו לא הייתה מוצאת אותנו, לאן הייתה נאבדת.

“הסוד של תל”ם” כך מגלה קרישבסקי “הוא שעשינו ניתוח עומק, מי צריכה מה, ובנינו מענה מתואם לכל  סוג של צרכים, כך שניתן להעביר ממקום למקום ולמצא מענה הרבה יותר מקיף. תארו לכם בת שנפצעה. אין לה כרטיס קופת חולים, מספרת לי האחראית בשטח, ולא, אין לה אפשרות לבקש מהורים שישלחו, הם בנתק, כרגע. הדאגה היא הרבה מעבר לכאן ולעכשיו, אנחנו מוצאים מישהו שהוא אח בטר”ם ומבקשים שיכניס אותה מיידית ובלי כרטיס, דואגים לתהליך ההחלמה שלה, היא מצאה כאן בית”.

מדרשת “קול חנה”

חנה הגיעה לבית המקדש, כששפתיה נעות וקולה לא נשמע. כל כך לא נשמע, עד שעלי חשבה לשיכורה. בתוכה היא היתה מרת נפש, ומשרק שמע אותה עלי, התחלפו היוצרות, והתחלפו פניה לשמחה.

כאב בילבול השפות הזה יצר את שם המדרשה “קול חנה” והרב דביר נמצא שם, כדי לייצר את האמון של הצוות ושל הבנות, שהן כשרות, הן כשרות.

“אנחנו רוצים לראות את הבנות באמת האמיתית שלהן”. הוא מסביר “בטוחים שמה שבתוכן – שמוביל אותן לראיה המתעתעת והמטעה כל כך שמדובר ב”שיכורה” במקום בבת ישראל כשרה, זהו רק מרת נפשן. אנחנו מחפשים את ‘קול חנה’ האמיתי. וזו הראיה שלנו, פחות מתמקדת בתסמיני ההתנהגות, אלא פונה לנשמה, הטהורה שהשם נתן בהן. סוג של ראיית רנטגן, שרואה את הפנימיות הטהורה, ולא ראיה שופטת, מבקרת ומודדת.

במדרשה יש שיעורים שבועיים או דו שבועיים, נמסרים שיעורי תורה ושיחות והיא פתוחה לבנות מכלל הסמינרים. מגיעות לשיעורים בנות שרוצות להכיר את עצמן, לשמוע ולקבל עוד. היא יוצרת סוג של תנועת נוער חברתית, עם חיבור לפנימיות ולעוצמה שבה.

“מידי חג פורים אנחנו מקיימים מסיבה גדולה לבנות, והבנות מגיעות מירושלים וגם מחוצה לה. אותן בנות שבחסות “מצות” התחפושות והשתיה עלולות להגיע למרחבים אינסופיים של פגיעה והידרדרות, מוצאות חסות בבנין “גוטניק” שם השמחה נמשכת עד עלות השחר. חמש מאות בנות לפחות הגיעו לאולם השנה, וזו הייתה מסיבה נקיה – שזה כל כך לא מובן מאליו, ובפנים הייתה שמחה אמיתית, ריקודים, תחרות תחפושות מלאה מסרים חיוביים, ובעיקר – תחושת מוגנות ושמירה, יחד עם חווית השימחה והשיחרור”.

 

התיכון למוזיקה ולאומנויות

קודם בית ואחר כך ספר

התיכון שלנו” מספר הרב דביר “תיכון למוזיקה ואומנויות, הוא תיכון משמעותי ומיוחד לנערות שלא מצאו את מקומן בסמינרים רגילים של בית יעקב. התיכון מכיל אותן ונותן מענה, באשר הן שם. הצוות בשטח כולו נשי – חרדי, ומורכז ממורות שמוכנות לעבוד הרבה מעבר לסך השעות או לתחום המקצוע. התקשורת מקרבת מאד. המון המון ימין מקרבת, כשהדגש הוא לייצר בית אמיתי. קודם כל “בית” ואחר כך, כשיש את היסוד  ואת היציבות, את אותה אדמה וקרקע יציבה, יש מקום ל”ספר” שייכנס פנימה. והוא נכנס. “סוף סוף אני מגלה שאפשר לאהוב בית ספר” אומרת לנו נערה שהגיעה כבויה.  בית הספר מעודד להשלים פערים ולצלוח את מבחני הבגרויות. השיחות עם הבנות הן בגובה העיניים, ובעיקר – בגובה הלב. מתוך החיבור הזה צומחת היכולת לעלות ולהתעלות מעל הקשיים. הבנות יודעות שכל מה שתדברנה – יפעל לטובתן. מתרחש גם תהליך של גישור בין ההורים לביתם, שמסתבר ולא תמיד הלכה לפני כן בתלם.

הבנות מגלות בתיכון – צוות שמחבק אותן, ואחרי הצלקות והכוויות שהן מגיעות איתן, הן בטוחות שהחיבוק נועד להרדים אותן, ומי יודע מה יקרה אז. אולי, בעצם, זה רק החיבוק שחיבק לבן את יעקב, שכל מטרתו היא לבדוק מה לקחת ממנו?  הן מגיעות דרוכות מאד, ומגלות, שלמרבה הפלא, הצוות צולח את מבחני האמון הקשים שלהן. הלבבות נותרים אוהבים ומקבלים, ויותר מכך. אנחנו יודעים שרק על ידי אהבה יוכלו הפצעים אט אט להרפא, והבנות – לצמוח.

יש “למה לא הגעת?” עם הרמת גבה וחריצת סימון מאיים ביומן. ויש “למה לא הגעת?” אחר לחלוטין. דואג, מתעניין, קשוב, רואה את הבת. חז”ל כבר אמרו לנו שהמאור שבה יחזירהו למוטב, ואנחנו בצוות מוצאים את המאור שבכל בת ובת. יש “המאור שבה” המאור שבמורה, שבדמות החינוכית. אם הוא בלבד יאציל מכוחו על הבת, הרי שכאשר המורה תפנה לדרכה, שוב תישאר התלמידה כבויה וחסרת יכולת. המטרה שלנו היא למצא את המאור שיש בכל בת ובת, בכל נשמה אלוקית שהגיעה אלינו,  לאט לאט מוסרות השכבות העוטפות, ומתגלה הניצוץ האישי שלה. ומתוך מציאת המאור הזה, האש תידלק, נר תמיד.

אנחנו רואים את עצנו שליחים ושליחים בלבד. אנחנו רואים בבית הספר אמצעי ולא מטרה. הבת לא הגיעה אלינו כדי לבנות את בית הספר, אלא בית הספר מגיע כדי לבנות אותה. הצוות כולו רואה בכך שליחות עצומה וזה הבסיס להתחבר. להיות כאן עבורן, מעל הזמן, מעל המשכורת, ומעל הטבע בכלל. יש שיחות עמוק אל תוך הלילה ויש לווי  תומך בתקופת החגים.

כל זה מאפשר, בסופו של דבר, את תהליך הלמידה שבונה את הנפש, את היכולת ליצור יצירה פנימית ועמוקה ולקשט את קירות בית הספר בתחרות קישוט כיתה בנושא “הכח והאמונה שבך”.

כדי להביע וליצור יש צורך בלב פתוח ובנשמה. וככל שנעשית עבודה על כך, יכולה היצירה להיות אמונותית יתור , ממקום עמוק יותר בנפש.

ישנה גם מגמה עיסקית, של משאבי אנוש

ומגמת מוזיקה עם חוגים והופעות במגוון כלים, מגמת כזו, שפותחת דלת לשער התשובה ומרוממת איתה אנשים נוספים בדרך.

זכות הבחירה והבריחה

ההבנה היא גם לחלק הנוסף, שקיים. ממשיך הרב דביר “ישנן בנות שקשה להן יותר. מורכב להן יותר. עבורן הקמנו מסגרת נפרדת מהתיכון אבל קשורה אליה. המוטו הוא לתת להן את זכות הבחירה וגם – את זכות הבריחה, תוך כדי חיבוק עוטף של הצוות שלנו. כאשר ישנה האפשרות לבחור או לברוח, ישנה גם האופציה לבחור שוב, ומתוך מקום אמיתי – בטוב. לא מתוך פחד ואימה, לא מתוך התחושה שלא יהיה לי מקום, שידחו או ישנאו, אלא כי זו האמת שלי, ברורה ויצוקה, ושום דבר בעולם לא יכול לה. המטרה שלנו היא לנקות את הערוץ, שהתמלא ברפש של ביקורת, אשמה וטינה. להראות להן את הפנים האמיתיות של תורה וממצוות, ממקום של הכלה לדברים הלא פשוטים שהן חוו.

ויש גם המשך… הרב קרישבסקי מספר על ה”וילות” “אלו הן דירות של בוגרות, הן עובדות ומועסקות, יש להן מדריכות ושבתות שהן עוושת בצוותא, דואים להן גם לחגים, לליל הסדר למשל, אפשר להאריך את השהות והיא מורכבת מאנשי צוות נוספים של פסיכולוגית ויועצת, שיחות עם מדריכות והשגחה צמודה – שהבנות עצמן מבקשות. אלו צמחו בעשר אצבעות וללא שקלים מצלצלים… ובחסד השם גדול אנחנו זוכים לקבל הזמנות לחתונות טהורות ולראות אותן מקימות בתים נאמנים”.

מקל האהבה

“אחת העבודות המשמעותיות שלנו היא עבודת הקשר בין ההורים לביתם”. נוגע הרב דביר בנקודה כאובה “קשר, שברוב המקרים חווה משבר, מצד הבת, מצד ההורים או מצד אחר לגמרי, אבל כשקשר משמעותי כל כך שבור, מערכת האמון כולה בסכנה. הצורה בה ההורים מתייחסים למשבר היא קריטית. משבר עשוי לקרב לבבות, לרפא פצעים ולסלול דרך מחודשת ואמיתית יותר ללב. שלמה המלך אומר “חושך שבטו – שונא בנו” ואנחנו מנסים להסביר זאת על הדרך, של “שבטך ומשענתך המה ינחמוני” יש את המשענת, עליה נסמכים ובה נתמכים, היא אחורית, בדרך כלל. ויש את השבט, שתפקידו הוא לסלול ולכבוש דרך, הוא נמצא מקדימה. כובש שבילים. מקל הוא לאו דווקא ולחלוטין לא רק כדי להכות. מקל הוא סולל דרך. ומי שחושך את שבטו שלו, את היכולת הפנימית שלו לסלול את הדרך המתאימה לבנו שלו, מי שמתעלם מהחיבור הזה, מהקשר היחיד והייחודי בין הורה לילד, שאין לו תחליף, חיבור בין הדרך הפנימית שלו הקשורה, המחוברת ומסייעת  לנתיב של בנו, הריהו שונא. קח את הערכים שלך, האמיתיים, הפנימיים, ומתוך החיבור הפנימי מסור אותם לבן שלך”.

אם תרצו, זהו סיפורו של מקום. של מקום אמיתי, שכל אחד צריך לבנות בתוכו.

 

 

לומדים בשלט רחוק.

מציאות הקורונה של העולם הגיעה גם אלינו למרכז תל”ם. בתחילה המורות המשיכו קשר רציף וטלפוני עם הבנות כדי להיות להן לאוזן קשבת , וכשראינו שהמצב

קרא עוד »

מנטהורים

בתל”ם אנו מאמינים כי בית  חזק יציב ומכיל הוא הפתרון האולטימטיבי להיטיב  עם הנוער המתמודד. ומתוך ההבנה הזו פתחנו בפרויקט הכשרה להורים למשפחות עם ילדים

קרא עוד »
Skip to content