The wedding that took place recently in Mitzpei Yericho seemed pretty much like any other chareidi chasenah. The dancing separated by a mechitzah, the modest clothing, the rabbonim offering their brachos … everything one sees at our simchas. And yet, if you looked really closely, you may have spotted the young lady off in a corner with multiple piercings and a shorter skirt; the young man in jeans and no jacket, the youth sitting outside the hall smoking. For this was anything but a typical wedding!

R and B started out their lives in the usual way. The Kallah was born to an American chareidi family blessed with many children. She they went through the Beis Yaakov system in Jerusalem until they could no longer tolerate her disrespect.

With no religious school willing to accept her, at the age of 14, R found herself alone in the world. Her school banished her; her parents blamed her for her inappropriate behavior and the negative affect she was having on the family and home. The only place that welcomed her with open arms were the streets, and so she began a downward spiral into a totally secular lifestyle, drugs alcohol and worse, living on the streets of Jerusalem. At the time, she was a 14-year-old child!

The outreach workers of Merkaz Telem managed to bring her into their youth center in the center of town to begin a very long and arduous process of rehabilitation. There were many lapses along the way but the turning point came when she saw her 15-year-old friend taken away in an ambulance from an overdose and she screamed: “I don’t want to die.” The staff of Merkaz Telem got her into a rehab program which she completed successfully and then integrated her into Olamot – their high school for music and art.

Through this process, she learned to share and deal with her feelings. In fact, at age 18 she ran small self-help groups of this sort at the high school for other girls like herself. As a reward for her hard work and consistent attendance, she was entitled to a gift, and she chose a trip to Uman.

She returned from this experience “on fire.” But that too is dangerous, and so the staff continued working with her to find balance in her life. Baruch Hashem, she finally reached a stable point, completed her high school degree and was ready, with support, to begin a frum, adult life.

R was introduced to B, a young man who had also overcome many challenges in his youth. Together we were zoche to dance at their chasenah last month! As one of the guests commented, “I have never experienced such simcha without alcohol!” While their wedding looked like any other simcha we would attend, it was anything but!

There are more chareidi than dati leumi or secular dropouts!

Just last week the Central Bureau of Statistics released its findings that the national drop- out rate for boys and girls from chareidi educational institutions between grades 7-12 is 3% higher than that of either the secular or dati leumi educational institutions of the country and climbing. This represents thousands of our children! Additional research has shown that the two largest sub-groups in these categories are children of parents who made aliyah or those whose parents are baalei teshuvah.

Merkaz Telem was established in 2006 to work with at-risks girls from chareidi backgrounds. They run two high schools, three youth centers, and emergency housing for the girls who have nowhere else to go. Through Telem’s various programs, these girls go on to earn high school matriculation diplomas and then receive vocational and life skills training in order to function in the adult world as healthy, frum Jewish women. This organization works very hard to maintain girls in their normative religious settings and prevent dropping out. However, when this is no longer possible, they step in so that these young ladies can access the multiple services they need so that they can learn to once again trust adults, trust the system and believe in themselves. A skilled and committed inter-disciplinary team of professionals accompanies these girls as they advance from stage to stage and serve as a constant in their lives for as long as needed.

Merkaz Telem serves hundreds of at risk girls aged 12-22 from chareidi families annually.

Rabbi Zecharia Wallerstein recently paid a visit to the Telem programs in Israel. As a result of this visit, he is currently exploring with Rabbi Dvir, the director of Merkaz Telem, ways of expanding the existing program and developing new ones to meet the needs of at-risk American girls living in Israel.

(YWN – Israel Desk, Jerusalem)

לקריאת הכתבה באתר הדברות >>>

הרב שלא ויתר על בני הנוער שעוזבים את הדרך

יש אנשים שחולמים לעשות דברים טובים בעולם, ויש אנשים שפשוט עושים. כזה הוא הרב בניהו דביר. לאחר שנוכח במצוקה הגדולה של בני נוער שעוזבים את הדרך, החליט להרים את הכפפה, ולהקים מערך הצלה שלם ומקיף לנערות נושרות בלב ירושלים. כך נולדו בזה אחר זה: תיכון תל”ם, הכולל 2 סניפים, פרויקט ‘עטרה’, מדרשת ‘קול חנה’, פרויקט ‘מרחבים’ והיד נטויה קדימה במלוא המרץ

בת שבע לוי | י”ד טבת התשע”ז | 12.01.17 | 13:48

לא ידעתי אלו סיפורי חיים אפגוש כשהתחלתי לעבוד בפרויקט ‘עטרה’. זה היה מבחינתי עוד מקום ללמד בו היסטוריה ואזרחות (הכובע השני שלי), רק במקום בבוקר, בערב. אמרו לי בכמה מילים שמדובר בבנות שמצויות תחת הקטגוריה של ‘נוער בסיכון’. הבנתי שהבנות מרקע חרדי/ דתי שנשרו, אבל אף אחד לא הכין אותי למה שאגלה.

הגיעו בנות שלא היו נראות כמשתייכות למסגרת חרדית בלשון המעטה, ולאט לאט החלו לזלוג מהן הסיפורים: ‘מעולם לא הייתי בתיכון’, ‘מאמצע בית הספר אני בחוץ’, ‘הספקתי לעבור ארבע פנימיות’, ‘מגיל 12 אני מחוץ לבית’…. היו גם סיפורים על אלימות, נפשית ופיזית, על ילדות חסרת תום או חום, ועל קשיי למידה שהתעלמו מהם.

היו גם את הלימודים עצמם. כמעט אפס ידע עולם קודם, על אף שלא מדובר בבנות טיפשות כלל, וחוסר משווע במושגים בסיסיים. אבל הדבר המדהים בעיניי הייתה ההתרגשות שלהן מלראות התנהלות של בית נורמאלי: ‘מה, הבעל שלך מספר סיפור לילדים לפני השינה?’, ‘מה, הוא עושה קניות?’, ‘איך זה שאין כאן צעקות?’… רגעים נורמטיביים, פשוטים, יומיומיים, אוניברסליים כל כך, הדהימו וריגשו אותן.

לפני מספר שבועות היה לנו מפגש של צוות המורות של פרויקט ‘עטרה’, דרכו הכרתי את הבנות. הוא התקיים בתיכון למוסיקה ואמנות (‘עולמות’) בירושלים. לא הכרתי את המקום, ולמען האמת, המקום לא כל כך מסביר פנים. באמצע אזור תעשייתי בין חנויות ענק למוסכי רכב ואולם שמחות, בבניין מקולף, ישן ומוזנח. עליתי במדרגות והרהרתי על העזובה ששולטת במקום, עד… שנכנסתי פנימה.

וואו. איזה הבדל בין הפנים לחוץ. תאורה מגוונת ומעוצבת בשלל צורות וצבעים, קירות עם כרזות ענקיות מודרניות ומושכות, עציצים פורחים, פינת קפה מזמינה עם כסאות בר בפינה.  ניכרים מייד המחשבה, התכנון, והרצון החזק, העומד מאחורי זה, לעשות טוב.

המפגש עצמו התקיים בחדר ה’זולה’. ספות נמוכות מקיפות בצורת האות ח’ את החדר, ספות שמזמינות רק לשקוע בתוכן, לפרוק ולהירגע. שטיח גדול מלטף באמצע, קירות צבועים בצבעים רכים, כרזות מלאות בשמחה וחוש הומור, ובפינה פסנתר וגיטרה…. כיף.

ואז נכנס הרב בניהו דביר. הוא שעומד מאחורי הפרויקטים כולם. קשה שלא לראות את הניצוץ האידאליסטי בעיניים, ניצוץ שקשה היום לגלות בעיניים רבות. צורת הדיבור מהירה, כזו שצריכה להספיק עוד עשרות דברים בדרך, והתוכן: רצון ברור לעשות טוב, לחולל שינוי, לראות את האור שבכל נערה ונערה ולהציל חיים של בנות אבודות, כמו שאוהבים לקרוא לזה שם.

רק אחרי המפגש התברר לי שלא טעיתי בבן אדם. הרב בניהו דביר הוא אחד האנשים ששמעו את הקריאה של ‘במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש’, ואמרו ‘הנני’. אחרי שנים רבות של טיפול בנוער נושר, ולאחר שפנו אליו רבנים ואנשי חינוך למלא את הוואקום החסר של טיפול בנערות נושרות, הוא הקים את מרכז תל”ם, שמאגד מתחתיו תיכונים, מדרשיות, מרכזי נוער במקומות שונים, תכניות למניעת נשירה, ערבים ופעילויות שונות לנערות. למעשה, כל מה שצריך כדי להציל עוד בת.

או כמו שמגדיר זאת הרב דביר: אצלנו המטרה היא לא המרכז שהקמנו, אלא הבנות שעוברות בו.

מאות בנות כבר עברו תחת הפרויקטים של תל”ם והיד רק נטויה. נפגשנו איתו לשיחה על נפשות בודדות, על עזרה מצילת חיים, ואולי במילה אחת – על אמון בכל נשמה.

מסיבת פורים למאות בנות

את מרכז תל”ם (תמיכה וליווי מקצועי) הקים הרב בניהו דביר לפני 10 שנים. המטרה: להקים מסגרות תומכות לנערות בסיכון מרקע חרדי.

“בתחילה הקמנו מרכזי נוער. היו לנו סניפים בבית שמש, בטלז סטון, ובמספר שכונות בירושלים: ברמות, בנווה יעקב, ברוממה, ועוד. הנערות שהשתתפו בפעילות היו בנות מסמינרים חרדיים, עם ‘נשירה סמויה’, בנות עם קשיים שונים. מול המשפחה, מול החברה, מול עצמן. קיימנו מפגשים פעם – פעמיים בשבוע”.

מה הייתה הפעילות עם בנות כאלו?

“מסרנו שם שיעורי תורה שהתאימו למצב של הבנות, דברים בגובה הלב ולא ברומו של עולם. דברים שמתחברים ונוגעים במקום שכואב להן. היה לנו שם צוות מאד מכיל ומחבק. עובדות סוציאליות ומדריכות שמתאימות להתעסק עם נוער ועברו הכשרה מתאימה. היינו מעין תנועת נוער, עם פעילות חינוכית טיפולית מוסווית. היו פעילויות קיץ וחופשים. אחד האירועים הבולטים שעדיין קיים עד היום הוא מסיבת פורים מרכזית לנערות, מ-11 בלילה עד הבוקר. בשנים האחרונות עשינו את זה באולמי גוטניק בירושלים. בשנה האחרונה היו חמש מאות בנות! זו פעילות מניעה ענקית, כי פורים זה הלילה הכי מסוכן בשנה. מה שקורה היום ברחוב בפורים זה קטסטרופה. תחת המסכות, לכאורה, הכל מותר. זה כולל חומרים מסוכנים ברמות הכי קשות, אלכוהול, ודברים שאין מהם דרך חזרה. אנחנו נותנים להן תחליף: מוסיקה, תחרות תחפושות, עמדות איפור, הרקדה, אפשרות להשתולל ולפרוק את הרצונות הפנימיים שלהן, והכל בצורה חיובית, מוגנת ושמורה”.

היום מנהלים בתל”ם את תיכון עולמות, שיש בו מגמות מוסיקה ואמנות. “עולמות התחיל כתיכון לנערות בסיכון, והוא מיועד לבנות שלא מתאימות למסגרות הקיימות. מאוחר יותר הקמנו את תיכון ‘הפעמון’ שנמצא בשכונת מקור ברוך. בשני התיכונים יחד יש לנו 100 תלמידות. המטרה שלנו בשניהם היא לתת מענה הרבה מעבר לבית ספר רגיל. לתת הכלה, קבלה, אהבה, חיבור מחודש, וכמובן גם לימודי הכנה לחיים. המוטו שלנו הוא שלא מוותרים על אף אחת. מאוחר יותר הקמנו עוד מסגרת לבנות שלא מתאים להן להיות בתיכון”.

אני מבינה שהמסגרת שלכם היא דתית, כלומר לפחות אנשי הצוות. מה הציפייה שלכם מהבנות?

“בתיכון ברוממה הבנות ברמה אישית ודתית יותר גבוהה, מכל הבחינות. מבחינת הלבוש, שמירת השבת, השפה. הבנות במקור ברוך הן יותר על הקצה. הן לא לבושות כמו דתיות, ההיפך. לפעמים דווקא בגלל המצב הקשה אליו הן נקלעו, הן מגיעות בצורה בוטה. זה סוג של רצון להביא לידי ביטוי את העצמי שלהן דרך המראה והלבוש. זו האמירה שלהן ל’אני חיה’, ‘אני קיימת’. דרך הבגדים הן מוציאות ומבטאות את כל הכאב והתסכול שלהן. הן בנות שעברו מורכבויות קשות. אני תמיד אומר שאני לא יודע אם הייתי שורד את מה שהן עברו…”.

אינסוף מחשבה מושקעת כדי להגיע ללב, לנפש, ולנשמה של הבנות, שלעיתים מסתתרת מאחורי כל כך הרבה קליפות. בתיכון ברוממה, שהוא מרכז למוסיקה ואמנות, יש התמחויות בפיסול, ציור, פסיפס מחול, דרמה וכמובן מוסיקה. מלמדים אותן לנגן בכלים שונים, כגון: פסנתר, גיטרה, דרבוקות, ויש גם מקהלה.

לאחרונה עובדים על הקמת גינה ציבורית שסמוכה לתיכון. העירייה מביאה את הציוד הבסיסי – המתקנים, הספסלים וכו’, ובנות התיכון אחראיות על החלק העיצובי של הגינה. הן שוקדות על הכנת פסיפס ואריחי קרמיקה, שיהפכו את הגינה ליצירת אומנות.

מה הבנות עושות אחרי סיום התיכון?

“זו באמת בעיה. במשך השנים ראינו שיש צורך להקים מסגרת המשך לתיכון. ראינו שחלק מהבנות עדיין לא סיימו את התהליך של השיקום והבנייה האישית שלהן, והן עדיין לא יציבות. להרבה מהן אין בית, או שאין להן קשר טוב עם הבית, כך שאין להן גיבוי. ראינו לא מעט בנות שחזרו לרחוב, ואיבדו את כל מה שהן קיבלו. זה מאד כאב לנו ותיסכל אותנו. מדובר בבנות שהשקיעו בהן המון, ולבסוף הכל אבד. כביכול, בית הספר הצליח, אבל הבת נכשלה. זו הסיבה שהקמנו את פרויקט ‘עטרה'”.

כשרה, לא שיכורה

פרויקט ‘עטרה’ הוקם לפני כשלוש שנים על ידי ארגון תל”ם, ובשיתוף האגודה להתנדבות. במהלכו נוטלות הבנות חלק באגודה להתנדבות, עם שנת חסד של התנדבות משמעותית. “הקמנו את ‘עטרה’ בפיקוח רבני צמוד, לפי הצרכים של הבנות הללו. הרצון הוא לתת לבנות, שבגיל 18 עדיין לא מסוגלות לבנות בית ולפתוח בחיים עצמאיים, מסגרת שתגן עליהן ושתתן להן סיבה לקום בבוקר. מקום שהן תהיינה מחויבות אליו. ההתנדבות נותנת להן את זה. הן מחויבות למקום בו הן מתנדבות, והן לא יכולות להפסיק להתייצב. הן חייבות לקום מוקדם, ללמוד את הכללים של המקום בו הן נמצאות, ופתאום מגלות שיש להן תועלת ומשמעות בחיים. כל בת משובצת במקום שמתאים לה: בפינת החי, במוסד לילדים נכים,  בבתי חולים. פתאום מישהו נותן בהן אמון, יש על הגב שלהן תפקידים מורכבים, הן תורמות, הן עושות, וזה נותן להן קשר חיובי ויציב מול החברה ומול עצמן”.

מה הן עושות בשאר היום שלהן?

“בצהריים הן בדרך כלל עובדות, ובערב הן עסוקות בהשלמת בגרויות. יש להן שנתיים של עבודה אינטנסיבית, אבל הן מסיימות אותן אחרת לגמרי ממה שהן התחילו”.

והסיפורים רבים.

שירה, שם בדוי, הגיעה לפרויקט ‘עטרה’ לאחר חיים מלאים בסבל, עם דימוי עצמי נמוך וייאוש גדול. היא שובצה בהתנדבות בפינת החי לבקשתה, ותוך מספר חודשים החיות נקשרו אליה בצורה יוצאת דופן. אחד מהתוכים הלחין עבורה שריקה מיוחדת(!), וקוף אחד, שפתח בשביתת רעב שכמעט הובילה למותו, הסכים לאכול רק מהידיים שלה.

אסנת, גם היא עם סיפור חיים מורכב, מצאה את עצמה מתנדבת ב’אלין’, מוסד לילדים נכים. “כמה פעמים ביום אני מצילה חיים, פשוטו כמשמעו, של ילדים שמחוברים למכשירי הנשמה. אני מאד נהנית ומקבלת חיות יומיומית מהעיסוק עם הילדים הללו”.

“פרויקט ‘עטרה’ מתחיל את שנתו השלישית. בנינו אותו מאפס, וברוך ה’ אנחנו רואים את התוצאות בשטח. יש כבר בוגרות שלנו, שהשתלבו בעולם התעסוקה, לחלקן פרויקט ‘עטרה’ מימן קורסים יקרים. יש לנו בוגרות שהמשיכו או ממשיכות למסגרת של לימודים גבוהים, שזה דבר שהן לא יכלו לחלום עליו לפני מספר שנים. גם אחרי הפרויקט, יש לנו צוות שמלווה את הבנות עד למציאת תעסוקה ולהקמת הבית שלהן.

אורית סיימה את ‘עטרה’ אחרי שירות מדהים ומלא בנתינה ובחום בבית החולים. ב’עטרה’ מימנו לה קורס איפור וקוסמטיקה בשווי 12,000₪, ואף סידרו לה עבודה אצל קוסמטיקאית יראת שמיים, שמבינה אל ליבה ונותנת לה גב תומך. אורית, שהגיעה מרקע קשה, שוכרת לעצמה יחידת דיור נעימה, וברוך ה’ נכנסה למסלול החיים.

אבל, מעבר לכל המוסדות המדהימים של תל”ם, המקום המרגש בעיני הוא ה’זולה’, שכשמה כן היא – בית פתוח ומזמין בתוך מוקדי הרחוב הפעילים ביותר, ברחוב קינג ג’ורג’. בבית משתתפות בין 30 ל-50 בנות, והוא פתוח מספר ערבים בשבוע. הבנות מקבלות שם ארוחה חמה, שיחה טובה מלב אל לב, צוות חם שמכיל ומקבל, מקום לפרוק בו את הכאב, את התסכול וגם לקבל כלים להתמודדויות הלא פשוטות שלהן בחיים. “גם בשעות שהזולה סגורה, יש להן קשר עם הנשים שאחראיות על הזולה, והן יכולות להרים טלפון בכל רגע ולקבל אוזן קשבת או אפילו מיטה חמה. יש להן תמיד למי לפנות אם מתעוררת בעיה”, מספר הרב דביר.

מדרשה נוספת שקיימת עד היום, היא המדרשה בשכונת נווה יעקב בירושלים. משתתפות בה בין 40 ל-50 בנות, שנמצאות במצב המכונה ‘טרום נשירה’: “יש שם פעילות פעמיים בשבוע”, משתף הרב דביר. “המטרה שלנו למנוע את ההידרדרות, ולהציל לפני שיהיה מאוחר. יש לנו אפילו קבוצה של בוגרות המדרשה שנפגשות שם”.

המקום, אגב, מכונה ‘קול חנה’, ויש לרב דביר גם הסבר עמוק על מהות המקום והבנות: “חנה, אם שמואל, הגיעה למקום המשכן והיא ‘מרת נפש’. בסערת נפשה התפללה בכאב, ועלי הכהן חשב שהיא ‘שיכורה’. הוא לא ידע שהיא בהיפוך אותיות ‘כשרה’. גם הבנות שלנו  נראות לפעמים שיכורות, אבל לא, הן לא שיכורות – הן כשרות. הן פשוט מרות נפש”.

למנוע, להציל לפני

בתל”ם לא מסוגלים לשבת מן הצד ולראות כיצד כל שנה מצטרפים נערים נוספים לרחוב, וכיצד בנות נוספות חובשות את ספסלי תיכון הפעמון, או את הזולה בקינג ג’ורג’. הם רוצים למנוע ולהציל לפני שיהיה מאוחר, לכן הקימו את ‘מרחבים’. ‘מרחבים’ מנסה לתת מרחב, עוד אפשרות של חיים טובים יותר לילדים עם מצוקות וקשיים שונים. יש להם צוות של תרפיסטים ותרפיסטיות, בכל התחומים הטיפוליים: דרמה, חיות מוסיקה ועוד, והם עוברים בבתי הספר ועושים פעילות עם ילדים עם רקע מורכב וקשיים שונים. “יש לנו כ-80 ילדים, שמקבלים שעות של טיפול תרפויטי. זה סוג של העצמה אישית, מקום לרווח את הנפש, לתת לה ביטוי ולבנות ילדים יציבים שיהיו מוכנים לחיים”.

בסך הכל, בכל הפעילויות של תל”ם, משתתפים כ-300 נערות, או ילדים וילדות בפעילות ‘מרחבים’.

300 נפשות שזוכות ליחס חם, אוהב ומחבק. 300 סיפורי חיים, שהסוף שלהם היה יכול להיות להיגמר באשפוז, ברחוב או במעצר, חלילה, ובמקום זה, בזכות הפעילות העצומה של תל”ם, הם יזכו לסוף טוב יותר.

המשימה הבאה של הרב דביר היא הקמת פנימייה. “בשלב זה אנחנו עובדים על הקמת מסגרת של לינה לבנות שאין להן איפה להניח את הראש בלילה. במשך השנים ראינו שאיבדנו בנות בגלל שלא היה להן מקום טוב לישון בלילה, וכך הן הגיעו למקומות נוראיים. המתנו שנתיים לאישורים ולעזרה מגבוה, אך מכיוון שהעלנו חרס בידינו, נעשה זאת לבד. זה כמובן מאד לא ריווחי, אבל אנו לא מסתכלים על רווחים, אלא על הצלת הנפשות שאנו יכולים לעשות, ומתפללים לסייעתא דשמיא”.

מילת המפתח לנשירה: בדידות

אחד הדברים שהפליאו אותי בתור מורה ב’עטרה’ היא יכולת ההבלגה של הצוות מלמעלה. קשה לראות את הקשר לדת, ליהדות ובכלל לחיים, מנערה שמגיעה בלבוש לא הולם. קשה לראות בהן את הקשר למגזר החרדי או הדתי. אבל לצוות של תל”ם זה לא גורם להרפות את החיבוק או את האהבה. הם רואים את מה שבפנים.

מהיכן היכולת לראות את מה שבתוך המעטה החיצוני? מהיכן יכולת ההבלגה על המראה שלהן, ועל מה שהן משדרות?

“זו באמת שליחות, אידיאל. אני מאמין שיש להן עתיד טוב. אנחנו רואים שהתחושה העיקרית והמרכזית שמלווה את  הנערות הללו זו בדידות. יש להן בור אפל בתוכן. כשמישהו מרגיש לבד, הוא עושה הכל כדי לא להרגיש כך, גם דברים לא טובים. אין להן קרקע יציבה להתקדם, הן צריכות תשומת לב והמון אהבה. מרגישים שיש להן נשמות גבוהות, נשמות טהורות, ובסך הכל כשמדברים איתן על העתיד, מתברר שהן כן רוצות בית דתי וילדים בתלמודי תורה, רק יש להן דרך ארוכה כדי להגשים את החלום”.

איך הצוות מקבל את זה?

“הצוות אצלנו לא מגיע בשביל הפרנסה. זהו צוות שחדור שליחות. אנחנו לא בית ספר רגיל, אלא בית ספר אלטרנטיבי. כל הדברים הפורמאליים והמערכתיים זה נחמד, אבל המטרה אצלנו היא להגיע לנשמה. מלכתחילה אנחנו מגיעים ממקום אחר לגמרי.

“אנחנו כן מנסים להציב להן גבולות, אבל לא דברים שהן לא תעמודנה בהם, כי אז מה הרווחנו. אני אומר להורים שההשקעה בבנות הללו בשלב זה היא כמו לשים פק”מ בבנק לעוד שבע שנים. להשקיע בלי לראות עדיין תוצאות. כמובן גם בלי לנדנד. אי אפשר לשים פק”מ וכל יום להוציא את הכסף כדי לראות מה קורה איתו. צריך לחכות בסבלנות, להשקיע בלי גבול, לתת אהבה ולהשקיע בחיבור”.

הרב דביר מאמין שבסוף הן תתחברנה ותשובנה: “זה יקרה בסוף, אבל אתה לא יכול לדעת מתי. יום אחד הלב יפתח, וכל מה שהכנסנו – ייפול פנימה. אנחנו לא מצפים שביום אחד הן תהפוכנה משחור ללבן. אנחנו עובדים על משהו יותר תהליכי ומורכב. משקיעים בהן עם הרבה אורך רוח, סבלנות, סובלנות והרבה תפילה”.

שאלת השאלות: מדוע זה קורה? מדוע הבנות הללו הגיעו לרחוב? לפעמים רואים בנות מאותה משפחה, שחלק הלכו בתלם וחלק בסוף נזקקות לתמיכה של תל”ם, מדוע?

“משום שזה יותר מורכב ממה שזה נראה. יכולות להיות שתי אחיות שאחת יותר רגישה והשנייה פחות, אז הרגישה תיפול יותר בקלות והשנייה לא. ישנן כאלו עם קשיי למידה שונים, בעיות קשב וריכוז וכו’. ישנם אחוזים לא מבוטלים של כאלו שעברו פגיעות  והתעללויות שונות – פיזיות ונפשיות, שנמשכו לאורך שנים, שהוציאו אותן לגמרי ממעגל החיים. הן פשוט לא מוצאות מנוח לנפשן.

בנוסף, יש היום יותר אמצעי סיכון. אין ספק שהאינטרנט והסמארטפון מאיצים את תהליך הנשירה. הנפילה הרבה יותר מהירה היום. הכל פתוח וזמין. זה סוג של בישול מהיר.

מה גם, שכוח הסבל היום הרבה יותר נמוך. יש היום הרבה פחות כוח לסבול. האינטרנט והפייסבוק נותנים מענה מהיר לסבל שלהן. זה נותן להן מקום מהיר לברוח אליו, מעין שקט ושלווה מדומים. הכי קל וזמין למצוא את המענה בלחיצת כפתור. יש היום גם יותר לגיטימציה, לצערנו. אם בבית ובבית הספר אני מרגיש דפוק, ובכיס יש לי אפשרות למצוא ברגע חברים ווירטואליים, זה הכי קל”.

אני שמה לב שאתה שם את האינטרנט בשורה האחרונה.

“כן. בעבר היתה לנו בעיה של בנות שיצרו קשר עם ערבים. תמיד טענתי שהערבים הם לא הבעיה – הם הפתרון לבעיה שלהן. אפשר לומר גם פה שהאינטרנט הוא לא הבעיה – הוא הפתרון למצוקה שלהן. בכנות, הבנות שלנו לא נפלו בגלל האינטרנט, על אף שהאינטרנט הוא כלי משחית ומסוכן מדרגה ראשונה. האינטרנט אולי האיץ את התהליך, אבל הוא לא מוקד הבעיה. הבנות הללו מחפשות יחס, תשומת לב, טעם בחיים. הן מחפשות לא להרגיש לבד. האינטרנט, או הערבי, או האלכוהול, נותנים להן מחסה, סוג של רוגע זמני. זה סוג של כף הקלע. זה כובש אותן, הן יודעות שזה רע, אבל הן נאחזות בזה כמו טובע הנאחז בקש. צריך להבין שהדברים הללו נותנים ריגוש ומשמעות. האינטרנט מבחינתם זה לא אקסטרה, אלא סוג של לחם”.

לשבור כדי לתקן

כאן מפתיע אותי הרב דביר בתובנות שנותנות כיוון ותקווה לכל ההתמודדות הקשה של דורנו עם בעיית הנשירה: “יש בזה גם משהו טוב”.

בנשירה?

“כן. לפעמים בני הנוער שנופלים עוברים תהליך מאד מורכב שממנו הם צומחים ונהיים בני אדם בנויים. אני מכיר אנשים שנשארו, לכאורה, בתוך התלם ובמסלול שהתוו להם מראש, והם חיים במשך שנים עם סבל יומיומי כזה או אחר. הם מעולם לא טיפלו בעצמם, והם מתבשלים בתוך תוכם יום יום. אם הם היו מועדים, אולי היה יוצא מהם משהו יותר בנוי. הם היו יכולים לרפא את הפצע.

כמובן שיש בזה סיכון אדיר, אני חס וחלילה לא בא לעודד נשירה. אבל, אם מזהים את זה בזמן, אפשר לרפא ולעזור לבן אדם רק לצמוח מזה. ניקח לדוגמא אדם עם בעיה בלב, שכל החיים בקושי שורד, לעומת אדם שעבר התקף לב, שבזכותו עבר ניתוח לב שהביא אותו לאיכות חיים הרבה יותר טובה. לפעמים צריך לשבור את הכלים כדי לתקן אותם.

אלו שנפלו וקמו מזה, חיים ממקום הרבה יותר שלם, לאו דווקא בדיוק כמו ההורים והמשפחה שלהם, אבל הם בנויים. הם לא כל החיים תחת סבל רגשי. יותר מזה. יש בנות ממשפחות עממיות ופשוטות, שנופלות מהר ובצורה בוטה, אבל בסופו של דבר, קל לרפא אותן. לעומתן, הגיעו אלי בנות ממשפחות אליטיסטיות ומסמינרים ‘חשובים’, שלא העזו ללכת בצורה לא מתאימה, והן כפו על עצמן להמשיך בתוך המסגרת גם כשהיה להן רע, וכשאלו נופלות – כבר אין עם מי לעבוד. כל המערכת בפנים כבר שרופה, כי הן התבשלו בתוך המיץ של עצמן הרבה זמן, ובסוף הן פשוט יצאו ב’בום’ ושרפו את כל הכלים”.

הרב אורי זוהר אמר פעם שעדיף שבחור שרע לו ייפול בגיל שמונה עשרה, שאז קל לתקן, מאשר שייפול בגיל שלושים, כשהוא נשוי עם ילדים, אז בדרך כלל כבר אין עם מי לדבר.

“ודאי, או אחד שלכאורה לא ייפול לעולם, אבל הוא בן אדם כבוי, מת. הוא מעביר את החיים תחת סבל. אף אחד לא יודע עליו שום דבר, אבל את השליחות שלו ואת המימוש שלו הוא פספס. הוא לוקח כל היום כל מיני סוגים של משככי כאבים אמיתיים או מדומים, אבל הוא לא חי באמת.

אנחנו משתדלים לתת להן כמה שיותר משמעות לחיים, כלים לחיים, רק אז יש להן את אפשרות הבחירה והפריחה. אנחנו נותנים להן לבחור ממקום יותר שלם, יותר רגוע, יותר אמיתי. אחרי שיש להן קרקע יציבה מתחת לרגליים, והן כבר לא מרגישות רדופות, הן יכולות להסתכל על העתיד בצורה יותר טובה ומיטיבה”.

בתור אחת שמכירה את הבנות שנפלו, מה יש לרב לומר על המסגרות הללו?

“ברור שמטרת המסגרות היא לשם שמיים, אין ספק. יחד עם זאת, עם כל הכבוד למסגרות, לפעמים צריך להיות יותר קשובים לבנות ולפעול עם ימין מקרבת. הבנות מרגישות אם רוצים את טובתן או את טובת המוסד. בת אחת שהייתה אצלנו סיפרה שכשהיא הגיעה ומייד חיבקו ונישקו אותה, היא הייתה בטוחה שזה כמו במסגרת הקודמת. ‘חשבתי שמחבקים אותי כדי שאתן אמון ואגלה את כל הסודות שלי. פתאום קלטתי שהמורה היא חברה שלי ובאמת אכפת לה ממני, שהיא רוצה אותי’. אני חושב שצריך להיות יותר בקשר עם הבנות, יותר קשובים ללב שלהן. אגב, גם להורים זה אותו דבר, צריך להיות גם חברים של הילדים הם זקוקים לאוזן הקשבת, לתמיכה שלנו”.

לראות מה טוב לילד, לא לי

מה אפשר לומר להורים שמפחדים שהילד שלהם יגיע למקום הזה?

“דבר ראשון לא לעבוד מתוך פחד, זה הכי גרוע. הפחד זה נבואה שמגשימה את עצמה. הורים שמפחדים, בדרך כלל סוגרים את הילדים בצורה לא טובה. צריך לתת אמון בילדים, לתת להם חיבור נכון, והכי חשוב זה לראות את טובת הילד.

לפעמים, הורים רוצים להגשים את המאווים שלהם דרך הילד. אם אני לא סיימתי תואר אני רוצה שהילד שלי יסיים. אם לא הצלחתי בחברה, אני רוצה שהבן שלי יצליח. אם חזרתי בתשובה, אני רוצה שהילד שלי יגדל בטהרה גמורה ויהיה צדיק תמים עקוד על המזבח. זה נורא. אל תנסה להגשים את המאווים שלך בילד, אתה גוזל את נשמתו. לא להגיע עם יתר ציפיות, רק להביט בו מהצד, ולתת לו את הכלים ללכת בדרך שלו. זה כל כך חשוב. לא לגדל אותו כדי לקבל מחיאות כפיים: ‘איזה בן יש לך’. אם אני מצפה לזה, אני לא רואה את הילד, אני מאבד אותו. הוא נהפך להיות היחצן שלי. תהיה כנה עם עצמך, תבדוק מה נכון ומה מתאים לילד. התפקיד שלך הוא לתת שרות לילד שלך ולא ההיפך, לבדוק מה נכון לילד שלך. מה נכון וטוב לו. קיבלתי פה ‘מוצר’, ואני צריך לבדוק מה הספר של ההוראות של המוצר הזה, בלי לחשוב על הביזיונות או על ההצלחות שיהיו לי”.

אנחנו כן רוצים שהילדים ילכו בדרך שאנחנו מאמינים בה.

“אם אנחנו רוצים באמת שהילדים ילכו בדרך מסוימת, הדרך היחידה להנחיל אותה היא בדוגמא האישית. לחשוף לילד את הדרך בצורה הכי טובה, אבל לזכור שיש לו זכות בחירה. אם אני עושה את זה ממקום שאני כופה עליו, אני הורס משהו בילד. צריך לזכור שהילד הוא בן אדם נפרד ממני. גם אם הילד יעשה בסופו של דבר מה שרציתי ממנו תחת כפיה, משהו נהרס בו. זה לא בן אדם, זה רובוט. הורה כזה לא הצליח בחינוך הוא נכשל. וילד כזה חי מתוסכל.

אז כן, תשלח את הילדים למסגרות שאתה מאמין בהן, אבל לאו דווקא לישיבה הכי טובה. על תלחם בכח, אולי זה יזיק לילד. תהיה כנה עם עצמך. אני שולח את הילד למקום פלוני בשביל הכבוד בחוץ, או בגלל שזה טובת הילד?

ועוד דבר, להיות מסוגל בתוכך שהילד שלך לא ימשיך בדיוק כמו שתכננת. תיתן לו את האופציה לבחור אחרת. אולי הוא יצא לעבוד על אף שתכננת שהוא יהיה אברך. אל תנגן לו על המצפון אם הוא יבחר בדרך שקצת שונה ממך.

תדליק את האור שבתוכו. גם על הבנות שלנו אני אומר את זה: המאור שבהן מחזירן למוטב. לא האור שלי. הדרך להוציא אותן מהמקום שלהן הוא להדליק בהן את האור. גם אם נקרין עליהן אורות אדירים מבחוץ, זה לא יעזור. צריך למצוא את האור המיוחד שבתוכן. רק כך הן תארנה”.

יש אבנים לבבות

תל”ם, מרכז שכולו לב

תמר הדר

בית אבן ירושלמי. המנהלת יושבת בחדר, מול תלמידה שמגיעה לראיון קבלה לסמינר.

מגיעה לראיון כמו שמגיעים לראיון, אחרי כוויות עמוקות במקומות אחרים. אחרי שאמרו לה “לא!” נחרץ, או, ואולי גרוע מכך, התעלמו לחלוטין. מגיעה לראיון אחרי שיצאה מהתיבה, ומאז לא מצאה מנוח לרגלה. היא רק רוצה מקום שיקבל אותה מהמבול ששוצף בפנים ובחוץ. היא רק רוצה קצת שקט, כדי לחזור לעצמה. מישהו שיראה. שיקבל, תרתי משמע. ככה מגיעה לראיון. חיוורת. מבוהלת. עמוסת נסיונות צורבים  עד מחנק ואימה. תקווה ופחד משמשים בערבוביה. היא מגיעה ושותקת.

והמנהלת מבחינה בכל אלו, ובעיקר במה שמתחת לכל אלו. המנהלת רואה אותה, את הצער בקצה העין, את הייאוש ואת התקווה, רואה אותה.  היא ראויה.

המנהלת שומעת את כל מה שלא מצליח להיות נאמר. את שעות הבכי או הצחוק ששימש כסוי לבכי. את הצעקות שנצעקו ואת המלים שהקטינו והקניטו. שומעת אותה. והיא משמעותית.

שקט בראיון הזה. הנערה לא מצליחה לדבר. הגושים עומדים לה בגרון. חוסמים אותה.

“התקבלת” מחייכת אליה המנהלת. “פשוט התקבלת, עכשיו את מסוגלת לספר לי את הסיפור שלך?”

ואם תרצו, זהו הסיפור כולו. סיפורו של מרכז תל”ם שבורא, כמעט יש מאין את התנאי הראשון לצמיחה: קבלה. מילת קסם המאפשרת להיות, לבקוע, לצאת מחדש, ולחרות.

הרב בניהו דביר, מנהל מרכז “תל”ם”, האיש שמאחורי המקום, מקום – כפשוטו, מספר:

“תל”ם היא מילת ראשי התיבות של תמיכה ולווי מקצועי. המוטו העיקרי שלנו הוא לתת מענה משמעותי, הוליסטי וכוללני לנערות מהגזר החרדי שלא מצאו את מקומן במסגרות רגילות, והן חוות מורכבויות מצד הבית והקהילה. הרעיון הוא שכאשר יש על החמור מטען כבד מידי, הוא קורס. המטרה שלנו היא ליטול ממנו את המשא, ואולי – לשאת יחד איתו, טרם יקרוס, כדי שיוכל להמשיך בדרך”.

בדרך העולה, יש לציין.

“המרכזים כולם בירושלים”, מספר הרב דביר, שהוא עצמו איש ירושלים “שהיא המטרופולין והאבן השואבת לבנות הן מירושלים עצמה, והן מעיירות הספר – טלז סטון, בית שמש, קרית ספר וכדומה, והן מרחבי הארץ. ירושלים היא העיר המרכזית שבנות מגיעות אליה כדי ללמוד, ואם חלילה לא ללמוד, אז להסתובב ולבלות, ואנחנו מנסים לתת כאן את המענה שימנע את הצורך בעינויים שהשוטטות עלולה לספק.

כדי להענות לצרכים הכוללניים, הקמנו מרכזים שונים ברחבי ירושלים, כשהצוות בשטח  – מורכב מנשים בלבד”.

השביל, המסגרת, הצעקה

לשמוע את המנהלת, גברת מורן נוימרק, זה לשמוע את האמת הכואבת והכל כך מורכבת, את הצעקה השותקת. הנאלמת ולא נעלמת. “בית יעקב היא מסגרת שחייבת לעשות הכל כדי לשמור מהשפעות ומרוחות זרות, וזו התמודדות של המסגרת, שכן אי אפשר לתת לבנות להביא תכנים מבחוץ, בניגוד לערכים אותה המסגרת מנחילה”. היא מסכימה ומחזקת את מה שכולנו יודעים. אבל, וכאן מגיע ה”אבל” הגדול ואולי גם האֶבֶל, “מצד שני  – כאשר בת נחשפת לתכנים אחרים, יש לכך סיבות, כואבות, על פי רוב. זה איתות מצוקה שהיא מביאה איתה. אלא שלמערכת אין אפשרות להתמודד עם המצוקה. זו לא אשמה של המערכת, אך גם לא של הבת! והמטרה היא להבין שהבת זקוקה לעזרה, והשאלה איך עושים זאת במקסימום רגישות, כבוד והעצמה. כאשר סמינר מגבש מדיניות ברורה, הוא מצמצם את הסיכון לפגיעה עמוקה, מה שאין כן כששולחים אותה ל”השעיה” בלי שהיא יודעת עד מתי, מנדים או מתרחקים, נוצרות פגיעות, והן רחבות שטח ועמוקות טווח. פצע על הפצע השותת דם ממילא. אנחנו היינו רוצים לגבש תוכנית עבודה שתתחיל עם סימני המצוקה הראשונים, ולפרש אותם כמצוקה ולא כעזות מצח, חוצפה ופריקת עול, להחליף את המשקפיים של אותה ראייה פנימית של הבת ולהכין תוכנית התמודדות לכך.

“כל בת רוצה למצא את עצמה בתוך מסגרת שמתאימה לה באמת, ולא להיות רק במקום ה”נוצץ” עבורה.” מורן היא אישה אמיתית, והדיוק בדבריה משליך הלאה את התדמיות הריקות. “ללמוד במקום שהוא שלה, ללא פחד ותחושת אשמה, וסוד אפל שהיא חייבת להסתיר, אבל כדי להגיע למסגרת כזו, חייבים לדעת איך להתייחס. איך להעביר.

“הניסיון והקושי גדולים באמת, שכן אנחנו רוצים ומחויבים להיות חברה שמורה. ומצד שני – קורים גם דברים לא פשוטים בתוך מסגרת, ובנות נחשפות אליהם בעל כורחן, השאלה היא איך אנחנו, כקהילה, מתמודדים עם זה בלי להיפגע וגם בלי לפגוע. ההתמודדות היא לא פשוטה ועדינה מאין כמותה, צריך למצא את הדרך להוליך בצורה בריאה, מחלימה ומעצימה ולא, חלילה וכואב כל כך,  לתת בעיטה ולשכוח”.

ובתל”ם יודעים. יש דרך. אם רק נרצה למצא אותה.

הכאב של מורן גלוי, אבל נראה שהוא סופן בחובו הרבה יותר ממה שהיא מגלה.

“הגיעה אלינו נערה יקרה, לא מגוייסת כלל ללמידה, לא מתפקדת. עם הפרעות קשב וריכוז ניכרות ולקות למידה לא מאובחנת. התחלנו לעבוד איתה, בעבודה כוללנית ומקיפה. תוך כדי כך, עודדנו אותה, כמו את כולן,  לפתוח ולספר את סיפור חייה. והנערה סיפרה סיפור קשה כל כך שהיא נושאת בתוכה מילדות, קשה ומטריף כל בדל של דעת. מרגע שהיא התחילה לדבר, הבנו כולנו כמה היא לא הייתה פנויה ללמידה, כמה הטראומה המורכבת שחוותה, איבדה לה את הפניות הריגשית לדברים כמו לאלגברה או אזרחות. כשיכלה לדבר, להוציא את הסוד הנורא ולקבל בו הכרה, התחילה התמודדות והתקדמות אמיתית תוך כדי עזרה ממגוון בחינות.

“הרבה פעמים נערות מספרות “עד כיתה ד’ הייתי תלמידה מצטיינת” ואיש אינו נמצא שם כדי לשאול את השאלה, ומה קרה שם? ואיש לא פנוי לשמוע מה קרה, להיות שם, כשכואב, ולנסות להביא מזור.

“רק כשיש שיח כנה אפשר לדעת מה המצב באמת ואיך ניתן לעזור”. מזכירה מורן “אבל שיח כנה אינו נבנה על רקע ריק. הוא מחייב קשר של אמון הדדי ו’ברית’ עמוקה. שמענו על הרבה בנות ששיתפו והרגישו שזה פעל לרעתן. כל כך עצוב שאנחנו רוצים שהן תאמרנה את האמת, אבל לא תמיד מסוגלים להתמודד עם האמת הזו… המפתח הוא לנסות לצאת ממקום של האשמה וכעס שמביא לידי טעות. המפתח הוא לבוא ממקום של כבוד והבנה, יש כאן בת שמתמודדת  עם קושי שהוא לעיתים נוראי, גם אם קשה לנו להודות בכך ולראות אותו, כדמויות סמכות אנחנו מוכרחים להיות אמיתיים וכנים עם עצמנו ולהבין שאלו נשמות יקרות מאד, ומי יודע איך אנחנו היינו מתמודדים מול קושי שכזה… לראות, שביחס לקושי  היא גיבורה, גם אם נחליט שלא מתאים שהיא תמשיך במסגרת! היא ראויה להערכה, לכבוד ולאמון מצדנו”.

מעטפת הוליסטית

“המיוחד במרכז תל”ם הוא המעטפת” מסביר הרב יוסי קרישבסקי, חבר ההנהלה. “מעטפת לכל סוגי הצרכים, לכל רמות הנפגעים, ובכל העיר. יש מי שיתאים לה בית הספר שברוממה, ויש מי שיתאים לה זה שבמקור ברוך, ובמרכז העיר – בכלל, קיימת האבן השואבת. בנות” הוא מסביר “הן נפגעות שקטות, בדרך כלל. את פגיעותיהן וכאבן הן מפנות כלפי עצמן, לכעס עצמי שגורר תחושות דיכאון ולחידלון פנימי. הן לא מחצינות את זעקתן כמו הבנים ולכן הפגיעה עמוקה הרבה יותר. הגיעה אלינו ילדה, מנומסת  ועדינת הליכות, שמספרת שכבר ארבעה חודשים היא לא נמצאת בשום מסגרת לימודית, ובנתק מוחלט מההורים שממאנים לדבר איתה, בית הספר לא דווח, ההורים לא מוכנים ליצור קשר, הכל מנותק שם באוויר, מה היה קורה לכזו נערה? מה היא תעשה? היא מסתובבת במרכז העיר, מחפשת מקום שיתן לה מדרך רגל, אוכל שתיה, עדיף חמה.  במדרשה שלנו במרכז העיר היא מוצאת את זה, ועוד הרבה יותר מזה, יש גם מי ששומע, מכיל, מקשיב ומנתב. אני רק חושב מה היה קורה אילו לא הייתה מוצאת אותנו, לאן הייתה נאבדת.

“הסוד של תל”ם” כך מגלה קרישבסקי “הוא שעשינו ניתוח עומק, מי צריכה מה, ובנינו מענה מתואם לכל  סוג של צרכים, כך שניתן להעביר ממקום למקום ולמצא מענה הרבה יותר מקיף. תארו לכם בת שנפצעה. אין לה כרטיס קופת חולים, מספרת לי האחראית בשטח, ולא, אין לה אפשרות לבקש מהורים שישלחו, הם בנתק, כרגע. הדאגה היא הרבה מעבר לכאן ולעכשיו, אנחנו מוצאים מישהו שהוא אח בטר”ם ומבקשים שיכניס אותה מיידית ובלי כרטיס, דואגים לתהליך ההחלמה שלה, היא מצאה כאן בית”.

מדרשת “קול חנה”

חנה הגיעה לבית המקדש, כששפתיה נעות וקולה לא נשמע. כל כך לא נשמע, עד שעלי חשבה לשיכורה. בתוכה היא היתה מרת נפש, ומשרק שמע אותה עלי, התחלפו היוצרות, והתחלפו פניה לשמחה.

כאב בילבול השפות הזה יצר את שם המדרשה “קול חנה” והרב דביר נמצא שם, כדי לייצר את האמון של הצוות ושל הבנות, שהן כשרות, הן כשרות.

“אנחנו רוצים לראות את הבנות באמת האמיתית שלהן”. הוא מסביר “בטוחים שמה שבתוכן – שמוביל אותן לראיה המתעתעת והמטעה כל כך שמדובר ב”שיכורה” במקום בבת ישראל כשרה, זהו רק מרת נפשן. אנחנו מחפשים את ‘קול חנה’ האמיתי. וזו הראיה שלנו, פחות מתמקדת בתסמיני ההתנהגות, אלא פונה לנשמה, הטהורה שהשם נתן בהן. סוג של ראיית רנטגן, שרואה את הפנימיות הטהורה, ולא ראיה שופטת, מבקרת ומודדת.

במדרשה יש שיעורים שבועיים או דו שבועיים, נמסרים שיעורי תורה ושיחות והיא פתוחה לבנות מכלל הסמינרים. מגיעות לשיעורים בנות שרוצות להכיר את עצמן, לשמוע ולקבל עוד. היא יוצרת סוג של תנועת נוער חברתית, עם חיבור לפנימיות ולעוצמה שבה.

“מידי חג פורים אנחנו מקיימים מסיבה גדולה לבנות, והבנות מגיעות מירושלים וגם מחוצה לה. אותן בנות שבחסות “מצות” התחפושות והשתיה עלולות להגיע למרחבים אינסופיים של פגיעה והידרדרות, מוצאות חסות בבנין “גוטניק” שם השמחה נמשכת עד עלות השחר. חמש מאות בנות לפחות הגיעו לאולם השנה, וזו הייתה מסיבה נקיה – שזה כל כך לא מובן מאליו, ובפנים הייתה שמחה אמיתית, ריקודים, תחרות תחפושות מלאה מסרים חיוביים, ובעיקר – תחושת מוגנות ושמירה, יחד עם חווית השימחה והשיחרור”.

התיכון למוזיקה ולאומנויות

קודם בית ואחר כך ספר

התיכון שלנו” מספר הרב דביר “תיכון למוזיקה ואומנויות, הוא תיכון משמעותי ומיוחד לנערות שלא מצאו את מקומן בסמינרים רגילים של בית יעקב. התיכון מכיל אותן ונותן מענה, באשר הן שם. הצוות בשטח כולו נשי – חרדי, ומורכז ממורות שמוכנות לעבוד הרבה מעבר לסך השעות או לתחום המקצוע. התקשורת מקרבת מאד. המון המון ימין מקרבת, כשהדגש הוא לייצר בית אמיתי. קודם כל “בית” ואחר כך, כשיש את היסוד  ואת היציבות, את אותה אדמה וקרקע יציבה, יש מקום ל”ספר” שייכנס פנימה. והוא נכנס. “סוף סוף אני מגלה שאפשר לאהוב בית ספר” אומרת לנו נערה שהגיעה כבויה.  בית הספר מעודד להשלים פערים ולצלוח את מבחני הבגרויות. השיחות עם הבנות הן בגובה העיניים, ובעיקר – בגובה הלב. מתוך החיבור הזה צומחת היכולת לעלות ולהתעלות מעל הקשיים. הבנות יודעות שכל מה שתדברנה – יפעל לטובתן. מתרחש גם תהליך של גישור בין ההורים לביתם, שמסתבר ולא תמיד הלכה לפני כן בתלם.

הבנות מגלות בתיכון – צוות שמחבק אותן, ואחרי הצלקות והכוויות שהן מגיעות איתן, הן בטוחות שהחיבוק נועד להרדים אותן, ומי יודע מה יקרה אז. אולי, בעצם, זה רק החיבוק שחיבק לבן את יעקב, שכל מטרתו היא לבדוק מה לקחת ממנו?  הן מגיעות דרוכות מאד, ומגלות, שלמרבה הפלא, הצוות צולח את מבחני האמון הקשים שלהן. הלבבות נותרים אוהבים ומקבלים, ויותר מכך. אנחנו יודעים שרק על ידי אהבה יוכלו הפצעים אט אט להרפא, והבנות – לצמוח.

יש “למה לא הגעת?” עם הרמת גבה וחריצת סימון מאיים ביומן. ויש “למה לא הגעת?” אחר לחלוטין. דואג, מתעניין, קשוב, רואה את הבת. חז”ל כבר אמרו לנו שהמאור שבה יחזירהו למוטב, ואנחנו בצוות מוצאים את המאור שבכל בת ובת. יש “המאור שבה” המאור שבמורה, שבדמות החינוכית. אם הוא בלבד יאציל מכוחו על הבת, הרי שכאשר המורה תפנה לדרכה, שוב תישאר התלמידה כבויה וחסרת יכולת. המטרה שלנו היא למצא את המאור שיש בכל בת ובת, בכל נשמה אלוקית שהגיעה אלינו,  לאט לאט מוסרות השכבות העוטפות, ומתגלה הניצוץ האישי שלה. ומתוך מציאת המאור הזה, האש תידלק, נר תמיד.

אנחנו רואים את עצנו שליחים ושליחים בלבד. אנחנו רואים בבית הספר אמצעי ולא מטרה. הבת לא הגיעה אלינו כדי לבנות את בית הספר, אלא בית הספר מגיע כדי לבנות אותה. הצוות כולו רואה בכך שליחות עצומה וזה הבסיס להתחבר. להיות כאן עבורן, מעל הזמן, מעל המשכורת, ומעל הטבע בכלל. יש שיחות עמוק אל תוך הלילה ויש לווי  תומך בתקופת החגים.

כל זה מאפשר, בסופו של דבר, את תהליך הלמידה שבונה את הנפש, את היכולת ליצור יצירה פנימית ועמוקה ולקשט את קירות בית הספר בתחרות קישוט כיתה בנושא “הכח והאמונה שבך”.

כדי להביע וליצור יש צורך בלב פתוח ובנשמה. וככל שנעשית עבודה על כך, יכולה היצירה להיות אמונותית יתור , ממקום עמוק יותר בנפש.

ישנה גם מגמה עיסקית, של משאבי אנוש

ומגמת מוזיקה עם חוגים והופעות במגוון כלים, מגמת כזו, שפותחת דלת לשער התשובה ומרוממת איתה אנשים נוספים בדרך.

זכות הבחירה והבריחה

ההבנה היא גם לחלק הנוסף, שקיים. ממשיך הרב דביר “ישנן בנות שקשה להן יותר. מורכב להן יותר. עבורן הקמנו מסגרת נפרדת מהתיכון אבל קשורה אליה. המוטו הוא לתת להן את זכות הבחירה וגם – את זכות הבריחה, תוך כדי חיבוק עוטף של הצוות שלנו. כאשר ישנה האפשרות לבחור או לברוח, ישנה גם האופציה לבחור שוב, ומתוך מקום אמיתי – בטוב. לא מתוך פחד ואימה, לא מתוך התחושה שלא יהיה לי מקום, שידחו או ישנאו, אלא כי זו האמת שלי, ברורה ויצוקה, ושום דבר בעולם לא יכול לה. המטרה שלנו היא לנקות את הערוץ, שהתמלא ברפש של ביקורת, אשמה וטינה. להראות להן את הפנים האמיתיות של תורה וממצוות, ממקום של הכלה לדברים הלא פשוטים שהן חוו.

ויש גם המשך… הרב קרישבסקי מספר על ה”וילות” “אלו הן דירות של בוגרות, הן עובדות ומועסקות, יש להן מדריכות ושבתות שהן עוושת בצוותא, דואים להן גם לחגים, לליל הסדר למשל, אפשר להאריך את השהות והיא מורכבת מאנשי צוות נוספים של פסיכולוגית ויועצת, שיחות עם מדריכות והשגחה צמודה – שהבנות עצמן מבקשות. אלו צמחו בעשר אצבעות וללא שקלים מצלצלים… ובחסד השם גדול אנחנו זוכים לקבל הזמנות לחתונות טהורות ולראות אותן מקימות בתים נאמנים”.

מקל האהבה

“אחת העבודות המשמעותיות שלנו היא עבודת הקשר בין ההורים לביתם”. נוגע הרב דביר בנקודה כאובה “קשר, שברוב המקרים חווה משבר, מצד הבת, מצד ההורים או מצד אחר לגמרי, אבל כשקשר משמעותי כל כך שבור, מערכת האמון כולה בסכנה. הצורה בה ההורים מתייחסים למשבר היא קריטית. משבר עשוי לקרב לבבות, לרפא פצעים ולסלול דרך מחודשת ואמיתית יותר ללב. שלמה המלך אומר “חושך שבטו – שונא בנו” ואנחנו מנסים להסביר זאת על הדרך, של “שבטך ומשענתך המה ינחמוני” יש את המשענת, עליה נסמכים ובה נתמכים, היא אחורית, בדרך כלל. ויש את השבט, שתפקידו הוא לסלול ולכבוש דרך, הוא נמצא מקדימה. כובש שבילים. מקל הוא לאו דווקא ולחלוטין לא רק כדי להכות. מקל הוא סולל דרך. ומי שחושך את שבטו שלו, את היכולת הפנימית שלו לסלול את הדרך המתאימה לבנו שלו, מי שמתעלם מהחיבור הזה, מהקשר היחיד והייחודי בין הורה לילד, שאין לו תחליף, חיבור בין הדרך הפנימית שלו הקשורה, המחוברת ומסייעת  לנתיב של בנו, הריהו שונא. קח את הערכים שלך, האמיתיים, הפנימיים, ומתוך החיבור הפנימי מסור אותם לבן שלך”.

אם תרצו, זהו סיפורו של מקום. של מקום אמיתי, שכל אחד צריך לבנות בתוכו.